איך לחיות בבית קבוצה כמו

איך לחיות בבית קבוצה כמו

טרי Rimmer מניות סיפורים מהזמן שלה בבית קבוצה עבור בני נוער. למד איך זה כמו לילדים בבית הקבוצה כפי שהיא מתארת ​​את חוויותיה.

________________________

הם אמרו לי שזה מקום נחמד, שיש שם סוסי פוני ושטחי חדר. שזה יהיה כמו בית ספר פרטי שבו יהיו אנשים בגילי, המון פעילויות, ושהייתי רוצה את זה שם.

אני לא זוכרת אם הם אמרו לי את השם מראש, אבל אני זוכר את השלט הענקי שקרא את בית הילדים "אלכס-איידמור".

הוא נכתב במגילה כחולה מפוארת על רקע לבן, ועשב לא היה מאחוריו, כשעגלנו את העיקול. היו בודדים "בתים" (קוטג'ים) בודדים מחולקים לפי מין וגיל, מגרש טניס, חדר משחקים, בניין ניהול, בריכה, שבילים, והרבה מקום ללכת. הוא היה בבעלותו של האקס המקומי, ואיש גדול, רועם בשם מילטון, פיקח על הצוות הגדול שפיקח עלינו לטוב ולרע.

היה רון, איש צוות יפה תואר, שמאוחר יותר הואשם בהתעללות בילדים; ג'ינג'ר, שהיה לה שיתוק מוחין; מקסין, 20 - משהו בעל שיער ארוך ומתולתל. את האחרים אני לא זוכר.

היה שם פסנתר בחדר הראשי של הקוטג' שלנו וסלון גדול שבו היו לנו פגישות במעונות, כשכולם היו מסתובבים בחדר ואומרים לך מה לא בסדר איתך, אבל אף פעם לא מה שנכון. המסדרון היה מרוצף, והיו חדרי שינה במעלה המסדרון, במשרדים ובתחנת אחיות.

בחדר האוכל הגדול ישבו נערות צעירות על ספסלי עץ ארוכים כשעברנו קערות של מזון זו על זו על שולחן חום ארוך. המטבח היה המקום שבו הכנו את הארוחות שלנו, כל אחד מאיתנו בתורו תלוי בשבוע. כמה מאתנו היו חייבים בתפקיד ק.פ., ניקו את ערימות הכלים והסירים והמחבתות לפני שנסעו לפעילות זו או אחרת, או פשוט חזרו לחדרים שלנו כדי לחלום, לכתוב מכתבים, לחתוך או לצבוע את השיער שלנו או לנגן את הרדיו שלנו בקול רם מדי.

החיים בבית

פעם אחת מתושבי העשרה ואני ציירתי סיפון אדום בוהק, והשתכרנו קצת בשמש הקיץ שהכתה על גבנו, כפי שטענו מאוחר יותר, מי עשה מה וכמה. בפעם אחרת תפס אותי השותפה שלי, מלודי, שקראה את היומן שלה וסיפרה לכולם על כך. חשבתי שהיא לא מחבבת אותי, אז קראתי את היומן שלה כדי לראות אם היא עושה, אשר לאחר מכן היתה נקודה שגויה. היו לנו כרזות על כל הקירות שלנו של ג'ון שניידר, שון קאסידי, כוכבי רוק וטלוויזיה שונים, ואנחנו חלקנו חדר אמבטיה קטן שנעשה עבורנו בנות.

עשינו הרבה טיולים לסרטים, להחלקה ול"אלכס לודג" למסיבות ברביקיו ומסיבות בריכה, שם היו כמה מהחברים שרים את "שמשך השמש שלי" ונותנים לנו מתנות וכרטיסים. בארבעה ביולי, היו לנו אבטיחים בבריכה, מבושלים, ושוחים כל היום. לא היינו אמורים לחשוב על הורים שעזבו אותנו שם זמנית או עבור חלק מאיתנו, לצמיתות.

היו לנו רמות שונות שהעניקו לנו זכויות יתר. ככל שהרמה גבוהה יותר, כך הרשו לך לעשות. ואז היתה רמת ענישה, שאפשר היה להיתקל בה בכל פעם שעשית משהו שלא היית אמור לעשות. למותר לציין, רמת ענישה לא היו זכויות.

לזוג אחד של זוגות, ברני וסנדי, נולדה בתו התינוקת, ומאוחר יותר היתה לו עוד אחת. הם לקחו חלק מהתושבים לכנסייה הענקית שלהם פעם אחת וישבנו במרפסת, משתדלים לא לנוע אחרי ארוחת בוקר של פנקייק. נסענו במכונית מסחרית לבנה לכל הטיולים שלנו, ושם הבית היה כתוב בצד, כך שבכל מקום שהלכנו, אנשים בהו ולחשו כשיצאנו. הייתי נבוך ובושה, אבל נראה שהילדים האחרים לא טרחו.

זרמים תת-קרקעיים, תצפיות ומבצעים

אף אחד לא דיבר על הסיבה שאנחנו שם, רק כשעזבנו ואיך. כולם חלמו שהוריהם יקחו אותם יום אחד ויגידו להם שהם יכולים לחזור הביתה.

אוראבל היתה שם כבר 10 שנים, והיא בת 17. היא וחברתה לחדר, תרזה, ירדו החוצה בלילה אחד אחרי שהצוות תפס אותם במיטה יחד.

ידידי קלי ואני זייפנו להיות חולים, אבל הצוות חיכך את אדים רוב על כולנו וגרם לנו להישאר במיטה בזמן הלימודים. שכבנו שם כמה דקות בדממה עד שקלי אמרה, "טרי? "שאלתי. "כֵּן?" אמרתי, לאט לאט מפנה את דרכה. "זה זה --- כוויות לא?" "מה קרה? "שאלה וצחקה. "כן!" אמרתי, ואנחנו רצנו לחדר האמבטיה כדי לקרצף אותו ואז מיהר לחזור למיטה.

קלי ואני איים על נערה בשם רבקה, שהזכירה לי את עצמי, רדפתי אחריה על האופניים שלנו, הקניט אותה ללא רחמים כמו שאני מקניט אותי, ובדרך כלל עושה את החיים שלה אומללים. הייתי בן 14 ורציתי להשתלב. קלי, ג'קי (תושבת אחרת) והתחלנו להסתובב ביחד. עד מהרה נהייתי לחילוני הבריונות, עברתי מקרבן למנצחים במוחי המתבגר.

לתושבת אחת, סרנה, היתה אחות גדולה שנהרגה בתאונת דרכים בזמן שהיא גרה שם. אני זוכרת כמה שקטה סרנה אחרי זה ואיך הצוות רצה שהיא תחזור כל כך מהר אחרי תקופה קצרה של חיבוקים ונשיקות שהם חילקו בזהירות ובהיסוס.

אנורקסיה

כשהייתי שם פיתחתי אנורקסיה כדי לקבל את תשומת הלב של אמא שלי, בתקווה שאם אני מרעיב את עצמי היא תיתן לי לחזור הביתה, אבל כל מה שהיא עושה היה לנחות אותי בבית החולים במשך חודשיים, ואני חזרתי לבית הילדים בריון. הסגל נהג לגרור אותי מהמיטה בשעה שתיים לפנות בוקר, לשקול אותי על האנורקסיה שלי, ואם איבדתי קילו, גרר אותי אל הבריכה כדי לגרום לי לשחות שש בריכות. אחר כך הותר לי לחזור למיטה.

הם אמרו לי שוב ושוב, "אנחנו הולכים להכניס אותך לבית החולים אם תמשיכו לרדת במשקל, והם יצטרכו לדחוף צינור לתוך הגרון כדי לגרום לכם לאכול, צינורית האכלה". לא האמנתי להם ולכן המשכתי לרדת במשקל. לא חשבתי שאני שמנה. רק רציתי את אהבתה של אמא, אבל זה מעולם לא עבד.

שמרתי על כל המכתבים, אחותי, סינדי, כתבה לי. היא באה לבקר אותי גם אם כי אני זוכר רק את אמא שלי מבקר פעם או פעמיים. סינדי היה מושיעי, אלוהים, איש-סודי.

זיכרונות כואבים וקבורים

כל השנים האלה ולא יכולתי לכתוב על זה, כמו סוד אפל שהוסתר מתחת לחבורה של זיכרונות אתה מעדיף לשכוח.

אני עדיין זוכרת הכול כאילו זה היה אתמול: הגבעות הירוקות המתגלגלות וההבטחה ש"זה היה מקום טוב, מקום משעשע, כמו במחנה". אבל כמו חודשים, במשך כמה שנים, מתקתק על ידי ידענו המחנה הזה הוא לא כמו כל האחרים וזה מה שעשה את ההבדל.

אני זוכרת את הפנים, כמה שמות, את החוקים, את הארוחות, את התקווה שיום אחד אני הולכת הביתה, וכתבתי כל יום, את הסיפורים הרבים שלי, את הפנטזיות, השירים והפרוזה. זה שמר על שפיות בזמן מטורף, מתנשם, חי, מקווה שאומר לעצמי שאני שונה מ"הם", מכל שאר התושבים שעשו או לא היו הורים. חזרתי על כך בקביעות, בשקט, בעגמומיות, בתקווה שתלוי על מכתבי התקווה וההשראה של אחותי. בעוד החברים שלי היו מבלים את הקיץ עם הוריהם וחבריהם שגרו בבתים אמיתיים והיו להם קיץ רגיל, הייתי בבית ילדים עם רבים אחרים שכולם היו להם את אותן התקוות והחלומות של יום אחד ללכת הביתה. מעולם לא שאלנו איש את רעהו "למה אתה כאן?" כי לא היינו צריכים. ידענו שזה בגלל שאנחנו "רעים" או "יותר מדי צרות".

לפעמים הייתי שומע את השותפה שלי בוכה, ופעם אחת שכבתי בדממה, בוכה איתה בשקט. הפכנו את תשוקותינו וכעסנו פנימה, וכמה מאיתנו הפנו אותם החוצה בצורה של משחק, להיות יצירתיים, או פשוט לשרוד.

לפעמים אני תוהה מה קרה לכל הנערות והנערים האלה. האם הם הלכו למוסדות אחרים כמוני או שהם הפכו לילדים טובים שכולנו היינו אמורים להיות? כמה אחרים עברו במסדרונות האלה מאז? כמה הלך לנהל חיים "פרודוקטיביים"? כמה שמרו את נשמותיהם עד שהרגישו בטוחים מספיק כדי להביע את צערם? וכמה מהם הצילו את ילדיהם מגורל כזה, ללא המיומנות לגדל אותם בכוחות עצמם?

אני עדיין מטיל ספק בסמכות ואני עדיין מתמרד, מחפש את הפרצה שמפריעה לי לאבד את עצמי, את הרוח ואת השפיות שאני כותבת. ואני מקווה, חלום, וחושב על הבית שאינו קיים, כלומר, עד שאני בונה אותו.

No Replies to "איך לחיות בבית קבוצה כמו"

    Leave a reply

    Your email address will not be published.

    9 + 1 =